כיום רווחת התפישה כי לא ניתן להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינאים בשנים הקרובות ואין אף מקום להסכם שלום עם הסורים, שכן מחירו כבד ואין בצידו תועלת ממשית או ניתוק אמיתי של סוריה מהציר האיראני. העדר האופציה המדינית היא אחת העילות המרכזיות אשר איפשרו לברק לחבור לקואליציית נתניהו. כך, לאחר שקבר את השמאל המדיני קבורת חמור בקביעה צורבת התודעה: “אין פרטנר”, ממשיך ברק במהלכו ומעקר את השמאל החברתי ממשנתו, בחבירה לממשלת הימין הנאו-ליבראלית.
אולם נשאלת השאלה בדבר נכונות הנחת היסוד לפיה לא ניתן בעת הזו לקדם מהלכים מדיניים, ומכאן שהיעדים האופרטיביים מצויים כולם במישור הצבאי. סוף-סוף מתוויהם של הסכמים אפשריים עם הסורים והפלשתינאים ידועים מראש וברורים כבר שנים. עיקריו של הסכם עם הסורים יכלול מן הסתם ירידה מכל רמת הגולן, פירוז, הסדרים בנושא המים, ערבויות בינלאומיות, הבנות חשאיות באשר לקשרים עם איראן, חיזבאללה וחמאס, וכיוצא באלו. והסכם עם הפלשתינאים יכלול את חלוקת הארץ בין העמים, פינוי חלק מן ההתנחלויות והתכנסות לגושי הישובים, ויתור על הריבונות במזרח ירושלים, והסדרת סוגיית הפליטים.
נוכח דברים אלה דומה כי אין בטווח הזמן הנראה לעין סיכוי להתקדמות כלשהי באחד מן הערוצים, שכן ‘העם עם הגולן’, כידוע, ולמעט בודדים בשמאל הסהרורי אין במדינה נכונות לוויתורים משמעותיים בירושלים, לדיון בסוגיית הפליטים, ואין צורך לומר לזכות השיבה. נראה אפוא כי מדינת ישראל של 2009, למוּדת הקרבות מצפון ומדרום ונוכח הסכנות האורבות לה ממזרח, תידחה על הסף כל אפשרות מדינית, ותיפרע לאלתר מכל מנהיג אשר ילך בדרך הפשרות והוויתורים, כיוון שהתנאים השתנו והשעה אינה יפה להם.
ברם, אין לך דבר רחוק מזה; המחשבה כי העם הוא המכתיב את המהלכים הפוליטיים היא היתממות או חוסר הבנה באשר לאופן בו מתנהלות דמוקרטיות. תפקידו של העם בדמוקרטיה הוא להחליט על הדברים שאינם חשובים; תפקידם של המנהיגים לקבל את ההחלטות החשובות באמת. העם מתכנס פעם במספר שנים וקובע זוטות המחופשות להחלטות גורליות: כמה קולות יקבל הליכוד, כמה ילכו לעבודה ולקדימה, האם תחבוש זהבה גלאון את ספסלי האופוזיציה יחד עם ניצן הורוביץ, והאם יעברו הגימלאים את אחוז החסימה. בזאת נשלמת ותמה מלאכתו של העם; נחה דעתו ושוקט מצפונו. הוא חש כי הצדק הדמוקרטי נעשה – הבוחר אמר את דברו. כעת נותרת הבמה פנויה לקומבינטוריקה הפוליטית, וחזקה על הפוליטיקאים שידעו לתקן את הקלקולים שנתגלעו בהכרעת העם. סוף-סוף קואליציית נתניהו-ברק-ישי היתה ידועה וברורה מלכתחילה. כעת הגיעה השעה לקבל את ההחלטות החשובות באמת; אותן החלטות אשר העם סבור בטעות כי הוא שותף בקבלתן: כמה כסף ילך למערכת הביטחון, כמה לסל התרופות, וכמה יוזרם למערכת החינוך התורני? האם תפותח מערכת ‘כיפת-ברזל’ או ה’נאוטילוס’, או שמא שתיהן? כמה ואילו מיסים ייגבו? כמה שעות ילמדו בבתי הספר ואילו תכנים? כמה יוקצה לאוניברסיטאות ומה יהיה שכר הלימוד בהן? מה תהיה התגובה לטרור? כיצד נפעל אל מול האיום האיראני? האם נצא למלחמה? האם נגביר את תנופת הבנייה בשטחים? האם נפעל להשגת שלום? שאלות אלה ושכאלה הן השאלות האמיתיות, ואת ההחלטות עליהן העם לעולם אינו מקבל – ההנהגה היא המחליטה עליהן ומובילה את העם לתמוך בעמדותיה באמצעות רטוריקה, ובעזרת ספינולוגים מומחים ומעצבי דעת קהל. עמדתו המקדמית של רוב הציבור בסוגיה זו או אחרת היא חסרת משמעות ומשקל. חזקה על השליט שידע לעצב את דעת הקהל בהתאם לרצונו ומטרותיו. שאחרת, יקום במהרה מנהיג מוכשר ממנו אשר ישלוט ברזיי המלאכה ויירש את מקומו.
גמישות דעת הקהל ועיצובה על ידי ההנהגה כחומר ביד היוצר היא המאפשרת את תופעת הסוסים הטרויאניים המתגלים לכאורה מפעם לפעם על בימת הפוליטיקה, והדוגמאות ידועות. יכולת ניתוב עמדות הציבור היא שהתירה, למשל, לאריאל שרון, אבי ההתנחלויות, לפנות את גוש קטיף מתוך תמיכה ציבורית רחבה, ולהפוך את מתנחלי הגוש, שעד אז נחשבו לחלוצים, למוקצים מחמת מיאוס. אותה תופעה סייעה בעזרו של ברק לצאת מלבנון למצהלות ההמונים על אף שמשך שנים תמך הציבור בישראל וברק עצמו בהמשך הישיבה ברצועת הביטחון. ברם, כעבור שנים מספר שוב נשתנתה הרוח ועוצבה דעת קהל הפוכה הרואה בנסיגה משגה אשר הוליד את מלחמת לבנון השנייה. מהפכים תודעתיים נוספים הם כאמור תפישת ה’אין-פרטנר’ בצד הפלשתינאי הרווחת כיום לאחר שנים של אופוריית תהליך השלום, כמו גם תפישת הסורים כאויבים מרים, תומכי טרור, המחוברים בעבותות לציר הרשע האיראני.
מאפיין זה של הפוליטיקה הדמוקרטית מלמד אם כן כי קונצנזוס לאומי, דעות ודימויים מתהפכים באחת במידה וההנהגה מחליטה לשנותם. די אם נחשוב כיצד עשויה להשפיע לחיצת-יד היסטורית בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא סוריה או כיצד תשתנה דעת הקהל בעקבות נאום פייסני של בשאר אל אסאד מעל בימת הכנסת. סביר כי עוד באותו הערב תירשם תמיכה גורפת לשלום עם סוריה, ולמחרת היום ייחשבו מתישביי הגולן לאויביי השגשוג האזורי. תרחיש דומה ניתן לתפור עבור מנהיג פלשתינאי, מרואן ברגוטי למשל, והתוצאה ודאי לא תהיה שונה.
ובכן, אף כי למראית עין נדמה שדעת הקהל בישראל פנתה ימינה והיא אינה בשלה כרגע לתמיכה בתהליך מדיני, הרי בהינתן מנהיגות רצינית ונחושה אפשרי הדבר בהחלט. על מחנה השלום מוטל אפוא להתנער מהטלטלה האידיאולוגית שהביאה עליו הנהגתו של ברק ולחזור לשורשיו וליעודו: הצבת אלטרנטיבה מדינית-חברתית ועיצוב תשתית רעיונית ותודעתית לחידוש מהלכי השלום.