מזה מספר שבועות מדווחים אמצעי התקשורת בקול אחיד על העוול הנורא הכרוך במס הצפוי על הפירות והירקות: פגיעה בלתי מידתית בעניים שירקות ופירות מהווים חלק ניכר מסך הוצאתם.     והינה הערב נתניהו בצעד מנהיגותי הודיע על ביטול המס. ומה תגובת התקשורת (חדשות ערוץ 10, כדוגמה): ביבי מזגזג. ביבי לחיץ. חזרנו לביבי הישן. אנשי האוצר מרגישים מבוזים… ואף לא מילה אחת טובה.
מה נאמר: סיקור קנטרני, לא הגון, ובפרט: מזגזג (התקשורת הרי יצאה כנגד המס). ובכל זאת כדאי לנסות ולהעריך מדוע זכה נתניהו לסיקור שכזה? אינני סבור שהסיבה היא תקשורת שמאלנית דווקא. סביר ופשוט יותר להניח כי השמצות מוֹכרות יותר פרסומות בשמונה בערב, וצקצוקי לשון מביאים לעלייה ברייטינג. אפשר גם שחברת החדשות לא צפתה את ביטול המס והכינה מבעוד מועד אייטם מושקע המתגולל על נתניהו ומתאר בתמונות קורעות לב את חוסר הצדק שנגרם כתוצאה מהטלת המס. לבסוף, נוכח מהלכו המתסכל של נתניהו, כל שנותר להם הוא לדווח על הזעם הקדוש של אנשי האוצר ולצאת בגינוי לנתניהו שבחוצפתו וזיגזוגיו החריב את האייטם החדשותי.

Like many I’ve experienced the problem of failing to install Windows Live Messenger or the Windows Live Essentials bundle (Messenger, Mail, Photo Gallery, etc.), where the installer (”wlsetup-custom.exe”) goes almost all the way through, but eventually it encounters a problem, and installation is rolling back.

מתוך הרצאתו של הרב עדין שטיינזלץ:    מסופר על ילד אשר תאר חוויותיו לאחר שחזר ממצב של קוֹמָה: נשמתו היתה מתהלכת בהנאה בעולם של מעלה יחד עם מלאך, עד אשר ראה לפניו גווייה מונחת בצד הדרך. המלאך פקד על הילד להזדחל ולהיכנס פנימה אל תוך הפגר. הילד הסתייג כמובן וסירב, אך המלאך הכה אותו וכפה עליו להיכנס, וכאשר נכנס לתוך הגווייה – התעורר.

מאגר שיעורים מוקלטים בוידאו מפי הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).

כמו לבני-האדם כך גם לתוכנות מחשב יש אורך חיים מוגבל, שבסופו הן מובאות אחר כבוד לקבורה בקובץ zip, איי שם במעמקי ההארד-דיסק ובתהומות הנשייה. מן הראוי אפוא שיוקם ברשת האינטרנט בית קברות לתוכנות, ובו חלקה לכל תוכנה, בצירוף שמה, תיאורה, שנות חייה, screen-shots, או כל מידע אשר משפחת משתמשיה ומפתחיה חפצה להוסיף.

לאחר מאמצים לא מבוטלים השלמתי את ההקפה ה-35 סביב השמש.

כיום רווחת התפישה כי לא ניתן להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינאים בשנים הקרובות ואין אף מקום להסכם שלום עם הסורים, שכן מחירו כבד ואין בצידו תועלת ממשית או ניתוק אמיתי של סוריה מהציר האיראני. העדר האופציה המדינית היא אחת העילות המרכזיות אשר איפשרו לברק לחבור לקואליציית נתניהו. כך, לאחר שקבר את השמאל המדיני קבורת חמור בקביעה צורבת התודעה: “אין פרטנר”, ממשיך ברק במהלכו ומעקר את השמאל החברתי ממשנתו, בחבירה לממשלת הימין הנאו-ליבראלית.
אולם נשאלת השאלה בדבר נכונות הנחת היסוד לפיה לא ניתן בעת הזו לקדם מהלכים מדיניים, ומכאן שהיעדים האופרטיביים מצויים כולם במישור הצבאי. סוף-סוף מתוויהם של הסכמים אפשריים עם הסורים והפלשתינאים ידועים מראש וברורים כבר שנים. עיקריו של הסכם עם הסורים יכלול מן הסתם ירידה מכל רמת הגולן, פירוז, הסדרים בנושא המים, ערבויות בינלאומיות, הבנות חשאיות באשר לקשרים עם איראן, חיזבאללה וחמאס, וכיוצא באלו. והסכם עם הפלשתינאים יכלול את חלוקת הארץ בין העמים, פינוי חלק מן ההתנחלויות והתכנסות לגושי הישובים, ויתור על הריבונות במזרח ירושלים, והסדרת סוגיית הפליטים.
נוכח דברים אלה דומה כי אין בטווח הזמן הנראה לעין סיכוי להתקדמות כלשהי באחד מן הערוצים, שכן ‘העם עם הגולן’, כידוע, ולמעט בודדים בשמאל הסהרורי אין במדינה נכונות לוויתורים משמעותיים בירושלים, לדיון בסוגיית הפליטים, ואין צורך לומר לזכות השיבה. נראה אפוא כי מדינת ישראל של 2009, למוּדת הקרבות מצפון ומדרום ונוכח הסכנות האורבות לה ממזרח, תידחה על הסף כל אפשרות מדינית, ותיפרע לאלתר מכל מנהיג אשר ילך בדרך הפשרות והוויתורים, כיוון שהתנאים השתנו והשעה אינה יפה להם.

ברם, אין לך דבר רחוק מזה; המחשבה כי העם הוא המכתיב את המהלכים הפוליטיים היא היתממות או חוסר הבנה באשר לאופן בו מתנהלות דמוקרטיות. תפקידו של העם בדמוקרטיה הוא להחליט על הדברים שאינם חשובים; תפקידם של המנהיגים לקבל את ההחלטות החשובות באמת. העם מתכנס פעם במספר שנים וקובע זוטות המחופשות להחלטות גורליות: כמה קולות יקבל הליכוד, כמה ילכו לעבודה ולקדימה, האם תחבוש זהבה גלאון את ספסלי האופוזיציה יחד עם ניצן הורוביץ, והאם יעברו הגימלאים את אחוז החסימה. בזאת נשלמת ותמה מלאכתו של העם; נחה דעתו ושוקט מצפונו. הוא חש כי הצדק הדמוקרטי נעשה – הבוחר אמר את דברו. כעת נותרת הבמה פנויה לקומבינטוריקה הפוליטית, וחזקה על הפוליטיקאים שידעו לתקן את הקלקולים שנתגלעו בהכרעת העם. סוף-סוף קואליציית נתניהו-ברק-ישי היתה ידועה וברורה מלכתחילה. כעת הגיעה השעה לקבל את ההחלטות החשובות באמת; אותן החלטות אשר העם סבור בטעות כי הוא שותף בקבלתן: כמה כסף ילך למערכת הביטחון, כמה לסל התרופות, וכמה יוזרם למערכת החינוך התורני? האם תפותח מערכת ‘כיפת-ברזל’ או ה’נאוטילוס’, או שמא שתיהן? כמה ואילו מיסים ייגבו? כמה שעות ילמדו בבתי הספר ואילו תכנים? כמה יוקצה לאוניברסיטאות ומה יהיה שכר הלימוד בהן? מה תהיה התגובה לטרור? כיצד נפעל אל מול האיום האיראני? האם נצא למלחמה? האם נגביר את תנופת הבנייה בשטחים? האם נפעל להשגת שלום?  שאלות אלה ושכאלה הן השאלות האמיתיות, ואת ההחלטות עליהן העם לעולם אינו מקבל – ההנהגה היא המחליטה עליהן ומובילה את העם לתמוך בעמדותיה באמצעות רטוריקה, ובעזרת ספינולוגים מומחים ומעצבי דעת קהל. עמדתו המקדמית של רוב הציבור בסוגיה זו או אחרת היא חסרת משמעות ומשקל. חזקה על השליט שידע לעצב את דעת הקהל בהתאם לרצונו ומטרותיו. שאחרת, יקום במהרה מנהיג מוכשר ממנו אשר ישלוט ברזיי המלאכה ויירש את מקומו.
גמישות דעת הקהל ועיצובה על ידי ההנהגה כחומר ביד היוצר היא המאפשרת את תופעת הסוסים הטרויאניים המתגלים לכאורה מפעם לפעם על בימת הפוליטיקה, והדוגמאות ידועות. יכולת ניתוב עמדות הציבור היא שהתירה, למשל, לאריאל שרון, אבי ההתנחלויות, לפנות את גוש קטיף מתוך תמיכה ציבורית רחבה, ולהפוך את מתנחלי הגוש, שעד אז נחשבו לחלוצים, למוקצים מחמת מיאוס. אותה תופעה סייעה בעזרו של ברק לצאת מלבנון למצהלות ההמונים על אף שמשך שנים תמך הציבור בישראל וברק עצמו בהמשך הישיבה ברצועת הביטחון. ברם, כעבור שנים מספר שוב נשתנתה הרוח ועוצבה דעת קהל הפוכה הרואה בנסיגה משגה אשר הוליד את מלחמת לבנון השנייה. מהפכים תודעתיים נוספים הם כאמור תפישת ה’אין-פרטנר’ בצד הפלשתינאי הרווחת כיום לאחר שנים של אופוריית תהליך השלום, כמו גם תפישת הסורים כאויבים מרים, תומכי טרור, המחוברים בעבותות לציר הרשע האיראני.
מאפיין זה של הפוליטיקה הדמוקרטית מלמד אם כן כי קונצנזוס לאומי, דעות ודימויים מתהפכים באחת במידה וההנהגה מחליטה לשנותם. די אם נחשוב כיצד עשויה להשפיע לחיצת-יד היסטורית בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא סוריה או כיצד תשתנה דעת הקהל בעקבות נאום פייסני של בשאר אל אסאד מעל בימת הכנסת. סביר כי עוד באותו הערב תירשם תמיכה גורפת לשלום עם סוריה, ולמחרת היום ייחשבו מתישביי הגולן לאויביי השגשוג האזורי. תרחיש דומה ניתן לתפור עבור מנהיג פלשתינאי, מרואן ברגוטי למשל, והתוצאה ודאי לא תהיה שונה.

ובכן, אף כי למראית עין נדמה שדעת הקהל בישראל פנתה ימינה והיא אינה בשלה כרגע לתמיכה בתהליך מדיני, הרי בהינתן מנהיגות רצינית ונחושה אפשרי הדבר בהחלט. על מחנה השלום מוטל אפוא להתנער מהטלטלה האידיאולוגית שהביאה עליו הנהגתו של ברק ולחזור לשורשיו וליעודו: הצבת אלטרנטיבה מדינית-חברתית ועיצוב תשתית רעיונית ותודעתית לחידוש מהלכי השלום.

בתגובה לדבריי מור נעתרה המערכת לפרסם את עמדה באשר לבחירות הקרבות.

מערכת הבלוג סבורה כי כל הרשימות המתמודדות לכנסת השמונה עשרה, מהראשונה ועד האחרונה, אינן ראויות לאמון. במצב מעין זה צריך האדם הפרגמטי לבחור את החלופה הפחות רעה מבין אלה העומדות בפניו. ברם, מבחינה פרגמטית אין הבדל אם יעלה ביבי, ברק או ציפי, אם חד”ש תזכה לעוד מנדט או פחות מנדט על חשבון מר”צ, אם רשימת האיחוד הלאומי תצליח או לא תצליח לגנוב מנדט מליברמן, וכו’. מערכת הבחירות בישראל הפכה לפארסה, הצגה חסרת ערך, משחק שנועד ליצור אשליה בציבור כאילו הוא שולט במדינתו. ורמת ההצגה הולכת ומדרדרת מקדנציה לקדנציה; הפעם הפוליטיקאים אפילו לא מצאו צורך להבטיח הבטחות או להצהיר כי יפעלו לביצוע מעשה כלשהו: לשחרר את גלעד שליט, לעשות שלום עם סוריה, לכבוש את ציר פילדלפי או את עזה כולה, לסגת מהשטחים, להוריד מיסים או להעלותם, להזרים כספים למערכת החינוך הכושלת או למערכת הבריאות הכורעת, לפעול לייצוב המערכת הפיננסית בדרך זו או בדרך אחרת… דבר לא נאמר. אין לנו אלא להתקנא בפלסטינים, שם לפחות עמדו בפני הבוחר אלטרנטיבות של ממש: הכרעה בין מושחתי הפת”ח למחבלי החמאס. בישראל 2009 לא נותר דבר מהאידיאולוגיה והפוליטיקה זולת ההכרעה הפרסונלית, והפרסונות אינן מרשימות בלשון המעטה.
לפיכך קוראת מערכת הבלוג לציבור, בבואו לקלפי ביום הבחירות, ליטול פתק לבן, לרשום עליו “מפלגת הצמחונים“, ולשלשלו לקלפי.

מלחמה היא טפשות ורשע; מלחמה היא גם כשלון אישי מצד ראשי המדינה לפתור סכסוכים באופן הומאני וללא שפיכות דמים. לפיכך ראוי שלאחר כל מלחמה, כושלת יותר או פחות, יתפטרו העומדים בראש המדינה ויפנו את המקום למוכשרים מהם. אפשר שבעקבות כך ישקלו הקברניטים פעם נוספת את נחיצות המערכה עוד בטרם יצאו אליה, ותחסך המלחמה כמו גם הרטוריקה הקבועה על היותה הכרחית ובלתי-נמנעת.

לכבוד השנה החדשה החלטתי לצ’פר את עצמי במכונית חדשה, ועל-מנת שלא אקלע לקשיי זיהוי ביציאה מהסוּפר הוספתי עליה גם תמונה מימים עברו.
רוצים גם?   s’il vous plaît.

 

בצעד יוצא דופן החליטה מערכת הבלוג להקצות פוסט זה לטובת שאלות בנושאים שונים, שטיחת טענות, או התייחסויות מצד הגולשים לכל עניין העולה בדעתם, בין שהדברים נוגעים ישירות לבלוג ובין אם לאו, בין שההערה דורשות או שאינה דורשות את תגובת המערכת, ובין אם הדברים נאמרים ברצינות או על דרך ההלצה. המערכת תשתדל להגיב על כל שאלה והערה כמיטב היכולת, ובלבד שהדברים לא יחרגו הרבה מגבולות הטעם הטוב.
ובכן, במידה וברצונכם להעיר הערה אשר אינה נוגעת ישירות לפוסט זה או אחר, כאן המקום לכותבה.
בברכה,
מערכת הבלוג.